זו האפשרות שלי ליצור קשר עם הסביבה והנמצאים בה, גם ללא ידיעתם. העיניים הן המכשיר של בן האנוש לראות את סביבתו. כמובן, זה אומר הצורך והרצון של בן האנוש להבחין או לא להבחין בסביבתו. אנשים אשר אינם רואים מרחוק, למעשה מגינים על עצמם מלראות את הסביבה הלא אהודה עליהם. הם רגישים יתר על המידה ובוחרים לשים מחיצה בינם לבין העולם החיצוני; לראות פחות אומר לדעת פחות ולסבול פחות. הם אינם יכולים ואינם רוצים לראות את הסביבה. יש גם מקרים שמצב זה אכן נותן הגנה מהסביבה. באופן זה, הסביבה לא תוכל לומר להם 'מדוע לא הלכת או עשית?!' הוא תמיד יוכל לומר 'לא ראיתי, אני לא יכול לראות'. כאשר בני אנוש אינם רואים מקרוב זהו חוסר רצון או חוסר צורך לרדת לפרטים הקטנים. הם מעדיפים לראות את היער, לא את העצים. בעיות עיניים תמיד מצביעות על רצון וצורך בחסימה מפני העולם החיצון, אפשר לקרוא לכך הגנה. זה למעשה לומר 'מה שאני לא רואה לא קיים', ולכן, פעמים רבות זו תסמונת בת היענה. יש גם לשים לב איזו עין חלשה או חסומה יותר, האם זו העין הדומיננטית השולחת אנרגיה או זו הקולטת אנרגיה.

 

זו היכולת של בן האנוש לתקשר עם הסביבה שלו. שאיפת אוויר אל תוך הגוף אומרת 'אני מקבל אליי את הסביבה', ואילו נשיפה 'אני מרחיק ממני את הסביבה'. כלומר, כאשר השאיפה והנשימה מאוזנות, זה אומר שאני יודע היכן הגבולות שלי ביחס לסביבה ושל הסביבה ביחס אליי. זה אומר שאני מקיים מערכת יחסים מאוזנת עם הסביבה. בני אנוש שסובלים ממחלה, קצרת למשל, אם תסתכלו על מצבם תראו, שכאשר הם שואפים אוויר הם נחנקים, לא כאשר הם נושפים. זה אומר, שכאשר אני לוקח אליי את האוויר אני נחנק, אני מתקרב מדי אל הסביבה, הסביבה מתקרבת אליי מדי, אני לא יכול לסבול אותה, אני נחנק.

בעיות נשימה נוצרות עקב טראומות, טראומות שהרבה פעמים בן האנוש לא מודע להן. כל בהלה ללא הסבר, שאינה מחוברת להבנה עלולה להביא לקצרת. הרבה פעמים קורה שילד נתקל בבן אנוש מבוגר, שמתקרב אליו יתר על המידה ומזיק לו, ומאז נשארת הטראומה.

שימו לב לרצף שבו אני מעביר את הידע, את הקשר בין ידיים ובין ריאות.